מים טריטוריאליים — הסבר

הרצועות: 12, 24, 200

דין הים הוא מערכת של רצועות קונצנטריות הנמדדות במיילים ימיים מקווי הבסיס של החוף. הים הטריטוריאלי מגיע עד 12 מייל ימי: כאן המדינה החופית היא הריבון — הדין הפלילי שלה חל, הכללים שלה קובעים, והריבונות משתרעת גם על המרחב האווירי שמעל וגם על קרקעית הים שמתחת. החריג היחיד הוא מעבר תמים: ספינות זרות רשאיות לחלוף, במעבר רצוף ומהיר, כל עוד אינן דגות, מרגלות, מזהמות או מאיימות. צוללות חייבות לעלות אל פני המים ולהניף את דגלן.

מ-12 ועד 24 מייל ימי נמתח האזור הצמוד, חגורת אכיפה: המדינה אינה יכולה לחוקק שם, אבל היא כן יכולה לאכוף את דיני המכס, המיסים, ההגירה והבריאות שלה — לעלות על סיפונו של המבריח לפני שהמטען יורד ליבשה. ועד 200 מייל ימי משתרע האזור הכלכלי הבלעדי: לא ריבונות אלא זכויות בלעדיות — לדגה, לרוח, לנפט ולכל דבר אחר בעל ערך כלכלי בעמוד המים ובקרקעית הים. כלי שיט זרים נהנים עדיין מחופש שיט באזור הכלכלי הבלעדי; הם פשוט לא יכולים לקחת את הטונה. מעבר ל-200 מייל ימי (בתוספת הרחבות המדף היבשתי לגבי קרקעית הים) נמצאים הימים הפתוחים, פתוחים לכל הדגלים.

מאיפה מתחילה המידה: קווי הבסיס

כל רצועה נמדדת מקו הבסיס, וברירת המחדל פיזית להפליא: קו השפל לאורך החוף, כפי שהוא מסומן במפות הימיות הרשמיות בקנה מידה גדול של המדינה — אותו קו שמגדיר מפלס הייחוס של המפה. המים שבצד היבשה של קו הבסיס (נמלים, שפכי נהרות, מפרצים רבים) הם מים פנימיים, ושם גם מעבר תמים אינו חל.

היכן שהחופים משוננים מאוד או מוקפים איים — הפיורדים של נורווגיה, שבעה עשר אלף האיים של אינדונזיה — מדינות רשאיות לשרטט קווי בסיס ישרים המחברים נקודות חיצוניות, ולסחוף שטחי ים גדולים אל תוך מים פנימיים או מים ארכיפלגיים. בחירת קו הבסיס מזיזה כל קו שבא אחריו באותה מידה. לכן טענות בדבר קווי בסיס הן מהפרטים הנדונים ביותר בבתי הדין בדין הים: דחפו את קו הפתיחה 30 מייל ימי אל הים, והזזתם איתו 30 מייל ימי של אזור כלכלי בלעדי.

סעיף 121: למה סלע אינו אי

המשפט בעל ההשלכות הגדולות ביותר ב-UNCLOS הוא סעיף 121(3): “לסלעים שאינם יכולים לקיים יישוב אנושי או חיי כלכלה משל עצמם לא יהיו אזור כלכלי בלעדי או מדף יבשתי.” אי במשמעות המשפטית — שנוצר בדרך הטבע, מעל פני המים בגאות, ומסוגל לקיים יישוב או חיי כלכלה — מייצר את המערך המלא: ים טריטוריאלי של 12 מייל ימי וגם אזור כלכלי בלעדי של 200 מייל ימי, שעבור אי בלב אוקיינוס משמעו כ-125 000 מיילים ימיים רבועים של זכויות בלעדיות. סלע מקבל רק את הים הטריטוריאלי של 12 מייל ימי. התרוממות שנחשפת בשפל — יבשה רק בזמן השפל — אינה מייצרת דבר משל עצמה.

ההבחנה האחת הזאת מסבירה עשורים של התנהגות מוזרה: מדינות מציבות חילות מצב על פיסות סלע, בונות מגדלורים ומתקני התפלה על שוניות, וטוענות שזיז סלע מכוסה גואנו מקיים 'חיי כלכלה'. היא גם מסבירה למה בנייה מלאכותית לא עוזרת: UNCLOS קובעת במפורש שאיים מלאכותיים אינם מייצרים אזורים, ובוררות ים סין הדרומי משנת 2016 קבעה ששום היקף של ייבוש קרקע אינו משדרג את המצב המקורי של תצורת שטח. כשמסתכלים על האיים הקטנים והמרוחקים בעולם — מהסוג שמדריך יעדי איים שלנו מבקר בו — לרוב מסתכלים על נקודת העיגון של אזור כלכלי בלעדי גדול מהמדינה שמחזיקה בו.

מה משמעות הרצועות בפועל

למי שבאמת יוצא לים, הרצועות מתורגמות בפשטות. בתוך 12 מייל ימי אתה נמצא במדינה של מישהו: רישיונות הדיג שלה, כללי היתרי הצלילה שלה, דמי הפארק הימי שלה (כל היתר במדריך יעדי צלילה שלנו פועל כאן), והזכות שלה לעצור ולעלות על הסיפון. בטבעת שבין 12 ל-24 מייל ימי צפה לאכיפה של מכס והגירה, אבל מעבר לכך הדין המקומי אינו מגיע אליך. בכל רחבי האזור הכלכלי הבלעדי השיט חופשי, אבל המשאבים תפוסים: העונש על דיג באזור כלכלי בלעדי של מדינה אחרת בלי רישיון יכול להיות הסירה עצמה. ובימים הפתוחים, הדין של מדינת הדגל שלך נוסע עם כלי השיט: יאכטה בדגל בריטי באמצע האוקיינוס האטלנטי היא פיסה צפה קטנה של שיפוט בריטי.

דקוּת אחת ששווה להכיר: הרצועות נמדדות במיילים ימיים דווקא מפני שמייל ימי הוא דקה אחת של קו רוחב. האזורים שורטטו כך שאפשר למדוד אותם במחוגה על אותן מפות ימיות שמגדירות את קווי הבסיס. הדין והמפה חולקים יחידה אחת בכוונה.